מונולוג על אהוד/ אוריה אושרת

מונולוג על אהוד 

הקדמה

אהוד, ילד הלומד בבית ספר "רכסים', תלמיד בכיתה ו'1, הצטרף לבית הספר בהיותו בכיתה ד'.

אהוד עיוור ממחלה, מוכרח על ידי המורה לספורט לרוץ כמו כל הילדים.

אהוד חושב שמגיע לו עזרה מכולם, והוא אינו הבין למה הוא מוכרח לרוץ כמו כולם.

_____________________________________________________

 מונולוג של אהוד: כאשר הגעתי לכיתה, הילדים נתרמו כדי לעזור לי אני אפגע.

העתיקו לי את שיעורי הבית, בדקו שאינני ניתקל במכשולים העומדים בדרכי, ואני, אני נהנתי.

אהוד, הגיע כמו כולם לשיעור הספורט, וכפי שאמרתי קודם הוכרח לרוץ.

ילדי הכיתה לא האמינו למשמע אוזנם, גם אהוד רץ? כך גם אני התפלאתי.

רצתי ורצתי ושמעתי שילדים אמרים 'הוא עוד מעט ייפול' והנבואה התגשמה, נפלתי.

נתקלתי באבן, זה היה כואב אך לא צעקתי כי אני רגיל, רגיל ליפול.

חיכיתי וחיכיתי ואף אחד לא בא, לא באו לעזור לי לקום, כלום.

שמעתי צעדים ואחרי הצעדים, ריצות, ואז הצעקה.

'כולם לחזור למקומות אף אין לכם מה לעשות כאן, תמשיכו בשיעור כרגיל' צעק לילדים עוזי.

ומה אני הרגשתי?, אני הרגשתי מכופח, איך אני אקום הרי אני עיוור, איך?

עוזי בא, אני הרגשתי כאב ובושה.

הוא אמר 'קום', עניתי 'איך, איך אני לא יכול', ענה אתה ' אני רוצה לדבר איתך אחרי בית הספר אל תלך הביתה'.

מה יכולתי להגיד?, לא הלכתי הביתה, נשארתי לשוחח עם עוזי.

ישבתי עם עוזי, עוזי התחיל הסביר לי שקל מאוד לרחם על עצמך אבל… הרחמים הורסים.

הוא אמר 'אולי זה יפקח את עינך, יש אנשים עם עיניים בריאות, ואף- על- פי- כן הם אינם רואים. ויש עיוורים שיכולים לראות גם בלי עיניים, כמו שיש אנשים בריאים שלא יודעים ללכת , ואחרים – כמוני- שרגלם נקטעה הולכים…'

'מה?' שאלתי, 'אתה קטוע רגל?' עוזי ענה 'כן, רוצה לראות?' עניתי ' אינני יכול לראות אבל אני יכול לגעת ולהרגיש'.

הרגשתי, זה היה מברזל קר ולא נעים אבל הבנתי שזה מה שעוזר לעוזי ללכת.

עוזי התחיל לספר לי את סיפור חייו, 'בנערותי, הייתי בגדנ"ע אוויר וחלמתי להיות טייס, חליתי במחלה והיו צריכים לקטוע את רגלי אך לא נכנעתי לגורלי ולא נשברתי, נאבקתי להיות עצמאי ולא תלוי באחרים.

אני הייתי בהלם, לא ציפיתי שזה התשובה שלו למה הוא התנהג אלי כך.

המשכנו לשוחח והוא הציע לי כמה דברים כדי להתגבר על הקושי שלי:

  • לקנות כלב נחיה שינחה אותי לאן ללכת.
  • ללמוד לכתוב ולקרוא בכתב בריל.
  • לא לבקש את עזרת הילדים בהבאת דברים מהתא או ממורים אחרים.

ופשוט… להיות עצמאי, לא להיות תלוי.

כאשר שמעתי את סיפור זה חיי השתנו.

קיבלתי קורס למידה עם כלב נחייה, למדתי לכתוב כתב בריל, קיבלתי את חברי הטוב סער (הכלב שלי), והתחלתי להתנהג כמו שאני וסער היחידים בעולם, נהפכתי לעצמאי.

כך עבר יום יומיים והגענו לסוף שנה, חודש לפני המסיבה, נרשמתי למועדון טכני והכנתי לעוזי מטוס.

הגיע יום ההופעה ואני התלבשתי הכי יפה שאני יכול.

שמעתי שמתרחש משהו אך לא הבנתי מה  עד ששמעתי שמתחילים לחלק את זרי הפרחים.

בקהל שאלו איך עוזי לא מקבל, חיברתי 1+1 ויצא עוזי לא קיבל זר.

 נהייתי לעצוב אך ידעתי שהוא היחיד שיקבל מטוס.

ניגשתי אל המנהל וביקשתי ממנו לעלות לבמה, הילדים וההורים לא הבינו מה אני רוצה אל אני ידעתי.

עליתי לבמה ודמיינתי את הרגע בו כולם מופתעים שאני עולה.

ניגשתי לעוזי ואמרתי לו: 'אני הכנתי את זה בשבילך מכיוון שאני יודע שרצית להיות טייס, תודה'.

עוזי, לפי קולו, שמעתי שהוא מנסה לא לבכות, אמר תודה.

עניתי לו ' אני נעזרתי במדריך למועדון הטכני'.

אחרי המסיבה, כיתתי ואני יצאנו לקומזיץ הראשון שלנו, היה כיף.

פתאום יואב שאל אותי 'למה אתה נתת לעוזי מטוס?'

עניתי לו ' הוא עזר לי, הוא הנחה אותי, אתם רוצים לשמוע את הסיפור שלו?'

כל הכיתה הפנתה מבטים אלי, הרגשתי חשוב.

התשובה הייתה ברורה, כן, מיד התחלתי לספר.

הילדים ישבו מרותקים והקשיבו לסיפורו של עוזי, ובסוף הוספתי 'אתם הייתם נהדרים אלי, תודה".

חזרתי לביתי וחשבתי, חשבתי על כל השנים האלו שבהם אני מכיר את עצמי, אני מרגיש הכי טוב בעולם.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s